פסק-דין בתיק עפ"א 48656-11-12

1.         לפניי ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל-אביב יפו (כב' השופט אשר גולדין) מיום 9.10.12 בתיק 00/01/2191813; ולפיו הורשע המערער בעבירה של החניית רכב במקום שבו החניה אסורה על פי תמרור אין עצירה, בניגוד לסע' 6(א)(2) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק") ונגזר עליו קנס בסך של 350 ש"ח.

2.         המערער הוא נכה, הרכב מסוג דייהו 13225019 רשום על שמו. הוא לא נוהג ברכב ואביו נוהג ברכב.

            הרכב משמש לצרכיו ולרכב יש תו נכה.

            בביהמ"ש קמא העיד הפקח; אשר הגיש את תצלום הדו"ח ת/1.

            הבחין ברכב עם תו נכה מצולם  (ולא מקורי)  הוא ערך דו"ח רגיל כיוון שהרכב חסם נתיב נסיעה וזאת "מבלי להתייחס לרכב כאל רכב נכה" (עמ' 3 שורות 11-10 לפרוטוקול מיום 9.10.12).

            כמו כן העיד כי הרכב עמד בנתיב השמור לתחבורה ציבורית והוא הפריע לתנועה השוטפת. אמנם לא נחסם כל כיוון התנועה כיון שמדובר בכביש שיש בו מספר נתיבים, אך הוא חסם נתיב. הפקח העיד כי לו הוא היה מבחין בתו נכה אותנטי, נראה לו כי הוא לא היה רושם דו"ח אם מדובר בבחור נכה.

            כמו כן העיד בבית המשפט "הנאשם". לאורך כל הדרך מוזכר "הנאשם" שלא בשמו הפרטי, ובית משפט קמא יצא מנקודת הנחה שהנאשם הוא אכן זה שביקש להשפט והדו"ח רשום על שמו והוא זה שמתייצב לדיון וטוען טענות.

            מסתבר מהערעור, כי לא הנאשם הופיע בבית המשפט אלא אביו מר מרדכי פרפרה הוא זה  שהתייצב לבית המשפט, הוא זה שהגיש את הבקשה להשפט בשם המערער. הוא זה שהעיד בבית המשפט ולאחר שקיבל פרוטוקולים של הדיון, הוא גם לא מצא לנכון להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול או להגיש כל הודעה אחרת ממנה ניתן יהיה להבין כי הוא כלל וכלל לא הנאשם אלא אביו.

            מעדותו של מר פרפרה  מרדכי בבית המשפט לעניינים מקומיים עולה, כי הוא החנה את הרכב מול החנות סופר בבא. הוא העיד כי מדובר ברכב נכה שהיה מותר לו לחנות שם. טען כי הוא חנה במקום מותר וכי מהתמונות נ/1 עד נ/4 ניתן לראות כי רכבים חונים לאורך הרחוב ולא הוצג ולו דו"ח חניה אחד שנעשה לרכבים אלה במקום.

            כאשר נשאל "מה עשית באותו יום בתל אביב?" השיב: "זה לא עניינך" וכאשר חזרה ב"כ המאשימה על השאלה, הוא השיב: "נכנסתי לחנות סופר בבא וקניתי שם בקבוק משקה וחזרתי ללכת". (מתוך עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 9.10.12.)  . הוא שוב נשאל מה הוא עשה בת"א ולצורך מה הגיע למקום והתחמק מתשובה, והשיב: "מה זה קשור" (עמ' 12 שורה 8), כלומר, עיון בפרוטוקול בית המשפט קמא מעלה כי מעולם הוא לא טען בבית משפט קמא כי הוא החנה את הרכב לצורך קניית שתיה עבור בנו החולה ואף העלה בפניי גרסה חדשה וכבושה ולפיה הוא הוריד כסא גלגלים מהרכב וכי מדובר בפריקה וטעינה, שאם לא כן, איך בנו הגיע לחנות? (ראה פרוטוקול ישיבת היום עמ' 2 שורות 23-27).

            כלומר, בבית משפט קמא לא מצא לנכון מר מרדכי פרפרה להזכיר ולו במילה את הקשר בין החניה לצורך קניית בקבוק משקה, ובין בנו הנכה ומצבו הרפואי.

            טענתו היתה כי מדובר במקום שמותר להחנות בו ואכן חנה במקום מבלי שקיים איסור באשר לכך.

3.         בימ"ש קמא לא קיבל את גרסת הנאשם כי החניה במקום היתה מותרת והאמין לעדות הפקח לפיה החניה במקום היתה אסורה. כמו כן קבע כי עצם טענת הנאשם ולפיה רכבים חונים באותו מקום ופחי אשפה מונחים במקום; אין בה כדי לזכות את הנאשם. לא נטענה טענה לאכיפה סלקטיבית וממילא טענה זו לא הוכחה על ידי הנאשם.

            כמו כן, דחה כב' השופט את  טענת המערער ולפיה הוא היה רשאי לחנות במקום עפ"י חוק חניה לנכים תשנ"ד - 1993 (להלן: "חוק חניה לנכים"). נקבע כי לא הוכח כי סמוך לאותו מקום לא היתה חניה לנכים או שהיתה תפוסה וכי בסמוך לאותו מקום לא היו חניונים אחרים אשר היו מלאים או תפוסים.

            נקבע כי אמנם לא הוצגה תמונה של הארוע ע"י המאשימה אך הנאשם לא כפר בעובדה שחנה באבן גבירול ליד חנות בבא ולא נסתרה עדות הפקח ולפיה לאורך כל הרחוב אסורה החניה.

4.         תמצית טענות המערער:

            1) לא ניתן להרשיע את המערער, שאינו נוהג ולא ביצע כל עבירה.

            2) עדותו של הפקח הוכיחה כי מדובר באכיפה סלקטיבית.

3) התקיימו התנאים המתירים חניה לפי חוק חניה לנכים.